החלטה בתיק בש"א 163358/08

1.         בפני בקשת הנתבעים 1, 2, 4 ו-5 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי  (להלן: "תקסד"א").

2.         המבקשים טוענים כי התביעה דנן קלושה ומופרכת - נוסח כתב התביעה הינו שכתוב של    גרסת ההגנה של המשיב 1 במסגרת ההליך הפלילי, גרסה שנדחתה ע"י ביהמ"ש במסגרת        שלוש ערכאות.  

עוד טוענים המבקשים כי המשיבים חסרי יכולת כלכלית - למשיבים אין רכוש בישראל, נגד המשיב, שאינו מקיים התחייבויותיו, ננקטו הליכים משפטיים רבים (42 תיקים אזרחיים   הכוללים   תביעות  כספיות  שונות  בסכום  של  מיליוני  שקלים  וכ - 31  תיקי הוצל"פ שונים), המשיבים מחליפים כתובות מגורים לעיתים תכופות על מנת להתחמק מנושים ונפתחו נגד משיב 1 הליכי פשיטת רגל.

            המבקשים מציינים כי ראיה ברורה לחוסר היכולת הכלכלית של המשיבים, מוצאת            ביטויה בבקשה לפטור מאגרה, במסגרתה טוענים המשיבים כי הינם חסרי יכולת כלכלית של ממש וכי הם מסובכים בחובות רבים.

            עוד מציינים המשיבים כי במסגרת הליכים המתנהלים מזה 8 שנים בבימ"ש מחוזי בפתח    תקווה במסגרת ת.א. 2836/00 (כיום ת.א. 5889-08-07) נפסקו הוצאות בסך 1,500 ש"ח כנגד            משיב 1 וחרף משלוח מספר דרישות תשלום לא שולמו ההוצאות שנפסקו.  

            זאת ועוד; טוענים המבקשים כי ההליך דנן הוגש בשיהוי רב, על סף תקופת ההתיישנות, תוך ניסיון לניצול לרעה של הליכי משפט ומדובר בניסיון סרק שנועד להטריד את המבקשים ולמשוך זמן נוסף, בסמיכות רבה למועד שמיעת ההוכחות בת.א. 5889-08-07. 

3.         המשיבים הגיבו לבקשה וטענו כי יש לדחותה.     
            בתגובה נטען כי תביעתם אינה הליך סרק אלא תביעה מבוססת ואיתנה - עיון בכתב            התביעה מגלה עילות משפטיות ראויות ועילת תביעתם מבוססת היטב באמצעות מסמכים וראיות למכביר וזאת עוד בטרם הוגשו מלוא ראיותיהם לתיק.

            באשר לחובות המשיבים - המשיבים טוענים כי הם אמנם חייבים כספים אך הם מצויים   בהסדרי חוב; המשיבים טוענים כי כנגד המשיבים שתי תביעות פעילות (אחת מהן תביעה   של המבקשים כנגד המשיבים והשניה, תביעה כנגד משיב 1 כמנהל   חברה בה עבד); רובם המכריע של תיקי ההוצל"פ הם תיקים שבהם ערב משיב 1 לחיוביה של חברת סלוליין תקשורת והשקעות בע"מ, ערבויות שבגינן הוגשה התביעה דנן; המשיב 1 הגיש ערעור על ההחלטה בה  ניתנה נגדו התראה לפשיטת רגל והעניין תלוי ועומד בבימ"ש עליון ואף קיימים מגעים להסדרת התביעה.  

            זאת ועוד; המשיבים טוענים כי הרשעת משיב 1 באה רק כתוצאה מהמצב אליו נקלע          משיב 1 לאחר פיטוריו מניהול החברות שבבעלות המבקשים .

            המשיבים מציינים כי הם מתגוררים בכתובתם הקבועה (רח' הסחלב 32 ב', רמת פולג,        נתניה) משנת 2000, בבית שנרכש על ידם והוטל עליו עיקול במסגרת הליכים שנקטו המבקשים נגד המשיבים בתביעתם בבימ"ש מחוזי. 

            עוד מציינים המשיבים כי טענו והסבירו בבקשתם למתן פטור מתשלום אגרה כי נקלעו       למצב בו בשל מעשיהם ומחדליהם של המבקשים נגרם להם נזק כספי קשה ביותר, לצידו של נזק פיזי ונפשי.

ביהמ"ש קבע כי האגרה תשולם בשיעורים והמשיבים שילמו את האגרה שהיו חייבים בה. 

4.         בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים, בין היתר,  כי אין בתגובת המשיבים כל       התייחסות לאי תשלום ההוצאות שנפסקו נגדם במסגרת ת.א. 5889-08-07.

5.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

א)         תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות,  מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותם.

ב)         כפי שכתב כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת , פ"ד מד (1) 647 בסעיף 5:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר.